טיפול זוגי: לנצח את הדינמיקה ולא אחד את השני

מתי זה קרה לנו?" היא שואלת. כמעט מופתעת, הלומה. עיניה דומעות והיא מקנחת את אפה ללא הפסקה. "מתי הפכנו להיות ... כמעט יוצא לי מהפה... אויבים?". התחושה שהיא תיארה הייתה קשה. תובנה מוחצת שניחתה עליה ברגע אחד. לפעמים, אנחנו בתוך החיים שלנו, חשים (קצת) כמו אורחים, כמו נוסעים במנהרת זמן. הדברים קרו, הדברים קורים. שינויים קטנים, מיניאטורים, גיאולוגים, לאורך זמן. ולפתע, יש כבר דינמיקה, מבוססת, קבועה, כמו אורחת בסלון שקשה לסלק. בכל פעם שהיא רוצה לדבר, הוא ניגש לדלת , נועל מהר נעלי ספורט ויוצא לריצה. אפילו היא לא חושבת שהוא עושה את זה כי הוא רוצה לפגוע או להרע לה. אבל זה לא מוריד כלום, מעוצמת הכאב, הבדידות, הבושה ותחושת הכישלון. "למה קשה לנו לצחוק על זה, לדבר על זה ... לנחם אחד את השני...?"

הם תקועים. התגובות הופכות להיות אוטומטיות, תמציתיות, רפטטיביות - וכל אחד יודע בדיוק מה השני יעשה. יש כפתורים והם נלחצים כל הזמן. תקועים כמו רכב שגלגליו שקועים בחול, רק שסיבובי הגלגל נשמעים כמו בכי מכמיר של אישה חכמה ומודעת. בהתחלה כשהם מגיעים, אני מכירה אותם ובהמשך אני מכירה גם את הדינמיקה, והיא באמת מרשימה, נכנסת יחד איתם לקליניקה ויושבת ביניהם. היא מבקשת לדבר על הכל, הוא מפחד לדבר, מפחד לגעת בדברים... הוא כמעט קם ללכת לרגעים, ואנחנו מצליחים לשרוד את הרגעים הקשים הזה, כמו תפרים של בגד שנמתחים עוד קצת עוד קצת – ואתה אסיר תודה שכלום לא מתפוצץ. עוד מפגש, ועוד מפגש – החגורה שעוטפת אותם משנה גוון ... הם לומדים לראות את הריקוד שלהם מהצד.... בלי שיהיו חלק ממנו. הפרספקטיבה עושה פה קסמים. גם בדרך חזרה, שינוייים גיאולוגיים הם מאוד משמעותיים. גם אם הדרך עדיין ארוכה, היא נחווית עכשיו כאחרת לחלוטין.