ימי הקורונה יזכרו בכל מיני צורות, היו מי שאהבו את ההתכנסות פנימה ואת תחושת היחד והיו מי שסבלו סבל קשה: נפשי, רגשי כלכלי ואישי. היום אני רוצה לדבר על זוגיות בעתות קורונה. זוגות רבים מצאו עצמם מתקרבים, סוככים בצל האיום כמו ציפורים, מרפדים את הקן ודואגים לרווחת הגוזלים וההורים הקשישים בסופה. תחושת הסכנה קרבה ביניהם, הם שמחו על המצאותו של חבר לצידם. ולמולם, זוגות רבים גילו את השבר הפעור בחייהם ככזה שלא ניתן היה להתעלם ממנו יותר. פעור כמו קניון עצום, עובדה קיימת שלא התעתדה ללכת לשום מקום. כמעט חודשיים ישבנו בבתים, השיחות הדלות, הצמצום הרגשי, חוסר החמלה, והריחוק נבטו בהם מכל קיר אפשרי. והיו גם כאלה, שגמרו אומר בלבם לקום ולשנות את חייהם, אחת ולתמיד.
מה היה בה, בסופה הזו שהיא העיפה הכל? מה זיעזעה בקרבם שלא יכלו להכיל יותר...איזו מראה הוצבה בפניהם. או שמא הסופה היא רק הרוח שהעיפה את מה שגם ככה לא היה מקוקרע ומחובר. פעם לפני חמש או עשר שנים או עשרים שנה עוד היה על מה להאבק. אבל היום מבחינתם כבר אין, פשוט אין.
ועל הרצף, זוגות רבים הנאבקים לשרוד, מפחד, מהצמדות ללא נודע ומסיבות שרק הם מגלים ומגדירים לעצמם. להם יש עדיין רגעי חסד טובים, משהו עדיין קושר ביניהם – אולי יש זכרונות אפילו של ימים טובים ששואפים לחזור אליהם. אבל יש גם ריקוד זוגי שמבקש התייחסות: יש טריגרים שמקפיצים שיושבים על משקעים ויש מוקשים רבים לפרק. להם, עדיין יש דרך לסייע.
איך נצא מהסופה? איך הזוגיות שלנו תצא מהסופה? שאלות רבות על הפרק והמטפלת הזוגית שבי, סקרנית מתמיד לשמוע אתכם.
