נתחיל מהסוף, עבורי, ספרה של צ'ודרון הוא אוצר, אוצר שהולכים ממנו ובאים אליו כל הזמן. כשקיבלתי אותו בפעם הראשונה לא התחברתי אליו. הוא היה מונח לו בכל מיני מקומות ברחבי הבית ולא הרמתי אותו יותר מדי פעמים בכדי לבדוק מה יש בו.
אבל יום אחד כשעשיתי זאת, הרגשתי מוארת מהאמת שהוא מביא. אמת שהשלימה לי אזורים לא פתורים, תשובות חסרות. ומאז בכל פעם שהספר נפתח, הצלילה אליו היא כמו אל בריכה של זהב, או המצאות בנוכחות של האמת הטהורה והמדויקת ביותר שקיימת.
התנועה של הפחד, המשותפת לכל אורגניזם חי על הכדור שלנו, משושנת ים ועד לכל יצור תבוני בדרך, היא תנועה חזקה שמוטבעת עמוק בDNA ההשרדותי שלנו. צ'ודרון והבודהיזם בכללותו רואים בה תגובה לאפשרות של מוות, בדידות וחוסר היכולת להאחז. ולמעשה, על פי תפיסה זו, פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות לאמת.
הפחד הוא מופע משמעותי בחיינו, כמו שצ'ודרון אומרת, לכל אחד מאיתנו יש את הנקודה הזו שבה נצא מאזור האיזון שלנו, ואם יקחו לנו את מה ששומר עלינו לא לאבד את זה לגמרי, קרי סוגי התנהגויות והתמכרויות למיניהם. זו האימה בהתגלמותה הטהורה והמלאה ביותר.
צ'ודרון מדברת על הרצון שלנו לעבור משהו, להתגבר על מכשול ולהגיע לקרקע יציבה, אך התנועה הטבעית של הדברים היא כזו, שדברים מתאחים ומתפרקים, וחוזר חלילה. והרצון להמנע מסבל הקרוי בשפה הבודהיסטית סמסארה, הוא מקור גדול לסבל בעצמו.
היא מזמינה אותנו להכיר את הפחד ולגלות את האומץ למות שוב ושוב ושוב. כי חיינו רצופים מיתות שונות ומגוונות, אובדנים רבים.
החיים מעודדים אותנו לחפש דרכים להמתיק את הפחד, ואף פעם כמעט לא מציעים לנו להכיר אותו ולהתקרב אליו, אנו מאבדים שיווי משקל ונבהלים כשיש אפילו שמץ קלוש של פחד.וכשנגמרות האפשרויות לברוח, הכל מתפרק.
פחד, חרדה, אימה, פאניקה, הם סף התהום שצ'ודרון מדברת עליה. הם יביאו אותנו שוב ושוב לקבל מזור, לטפל בעצמנו, אבל צ'ודרון והבודהיזם אומרים, אל תמהרו לפתור, להרגיע. אל תמתיקו. אל תרככו.
מתוך ההבנה הזו עלו וצמחו תיאוריות טיפוליות רבות.
אחד הסיפורים המרתקים שמספרת בספר היא אודות אדם שהיה צריך להגיע למנזר שלו ששמר עליו כלב קשור ואכזרי. האדם וחבריו החליטו בכל זאת להכנס למרות הכלב המרתיע, והחלו ללכת בשביל אל המנזר בשלב מסוים. השרשרת בה היה קשור הכלב ניתקה והוא רץ אחר החבורה, בשלב מסוים, האיש הסתובב ורץ ישר לכיוון הכלב, שעצר הסתובב וקיפל את זנבו.
זו ההבטחה של צ'ודרון למי שיעיז להתמודד עם הפחד שלו, להכיר בו ולהביט בעיניו.
מהו הפחד הגדול ביותר שלך? מה היא הבריחה ממנו? כשהחיים מצמידים אותך לקיר ואין לאן לברוח, מה קורה אז?
האם באמת נוכל בפעם הבאה שנפגוש פחד לחשוב שאנחנו ברי מזל? כמו שצ'ודרון מציעה או שנסגר כמו שושנת ים או צדפה, נפעיל את התסריט הכי שגור בנו כאורגניזמים על פני כדור הארץ מול אפשרות של מוות, בדידות וחוסר יכולת להאחז.
